פסק-דין בתיק עת"מ 12473-06-11

בפני עתירה למניעת המשיבה מנקיטה בהליכי גבייה מנהליים כנגד העותרת, וזאת בגין חוב ארנונה ומים שבהתאם לנטען הצטברו לחובתה של העותרת על פני ציר הזמן שמשנת 2001 עד לשנת 2011, והגיעו לסך כולל של 944,363 ש"ח.

רכב עירון בע"מ, הינה חברה פרטית המנהלת מוסך וסוכנות מכוניות באזור התעשייה באקה אלגרביה, שנמצא בתחום שיפוטה של המשיבה 1, (להלן: " העותרת"). 

המשיבה 1, עיריית באקה אלגרביה- ג'ת, הינה רשות מקומית הפועלת מכוח פקודת העירייות [נוסח חדש], (להלן: " המשיבה"); והמשיב 2, הינו מנהל הארנונה בעירייה (להלן: " המשיב 2"). 

טענתה העיקרית של העותרת הינה כי אין היא חייבת בתשלום כל חובות הארנונה והמים שהצטברו משנת 2001 עד לשנת 2011, משהחובות המתייחסים לתקופה שבין 2001-2005 הוסדרו עם המשיבה במסגרת הסכם פשרה, לחלופין כי חובות העבר שמתקופה 2001-2004 התיישנו, לחלופי חילופין כי עקב התנהלות המשיבה היא הפסידה האפשרות להסדיר חוב זה במסגרת מבצע המקנה לה 50% הנחה, וכן כי שאר החובות והמתייחסים לתקופה שמשנת 2006-2011 שולמו ומשולמים באופן שוטף. מנגד טענה המשיבה, כי לא היה בינה לבין העותרת כל הסכם פשרה, אף מעבר לכך וגם אם הסכם פשרה זה התקיים הרי הסכם מעין זה איננו חוקי ואין הוא מחייב אותה. זאת ועוד, כי החוב המתייחס לשנים 2001-2004 לא התיישן, בהתחשב בכך שהעותרת הודתה בקיומו והתחייבה לשלמו, על כן לא נוצר מחסום דיוני המונע מהמשיבה להמשיך ולגבות החוב בהליך הגביה המנהלי. מעבר לאלו הובהר על ידי המשיבה כי לגישתה הליך הגביה המנהלי הננקט כנגד העותרת הינו הליך חוקי ולא נפל בו כל פגם המצדיק ביטולו.

במסגרת העתירה טענה העותרת, כי חלק מהחוב הנדרש לתשלום הינו חוב שנוצר לפני יום 31.12.05, אם כי חוב זה הוסדר במסגרת הסכם פשרה מיום 15.9.05 (להלן: " הסכם הפשרה"). כך הובהר, כי לאחר שהמבקשת נכנסה לקשיים כלכליים והתקשתה לשלם חובותיה, היא באה בדין ודברים עם נציג המשיבה, וסוכם ביניהם כי המבקשת תכסה כל חובותיה מ-2001 ועד סוף שנת 2005, בתשלום סך כולל של 150,000 ש"ח, וזאת על-ידי 15 תשלומים שווים, החל מיום 14.10.05 עד
ל-14.12.06.  משכך לטענת העותרת, היא שילמה המוטל עליה במסגרת אותו הסכם פשרה. עוד צוין ובתגובה לטענת המשיבה בדבר טיב ההסכם, כי הסכם זה הינו הסכם חוקי. שכן הסכם זה, נערך עם מנהל הארנונה, שהוא האישיות המוסמכת לגבות כספים מהנישומים, כך גם כי הסכמים מעין אלה נעשים באופן יום יומי עם המשיבה באמצעות מנהל הארנונה, והוא מחיבה מהבחינה המשפטית. עוד הוסף על ידי העותרת בתגובה לטענת המשיבה, כי ההסכם לא הופר כלל, שכן הצ'קים שנמסרו למשיבה נפרעו ולא ידוע על צ'קים שחזרו.

מעבר לכך נטען, כי המשיבה מנועה מלחייב העותרת לשלם בגין החוב שנוצר עד לסוף שנת 2004, משעברו מעל ל-7 שנים מיום היווצרות החוב, אם כך הרי שחוב זה התיישן, ולא ניתן לדרוש תשלומו. העותרת הדגישה בעיקרי טיעוניה, כי לא חל גורם מנתק שיש בו למנוע תחולתה של הגנת ההתיישנות, שכן היא לא הודתה בקיומו של החוב אף לא ביצעה מקצתו. כך הבהירה העותרת כי במסגרת הסכם הפשרה שנחתם ב-15.9.05 היא הסדירה כל חובותיה עד סוף שנת 2005, מכאן כי כל תשלומיה לאחר מועד זה יוחס לתשלומי ארנונה שוטפים שאין לזקוף אותם לתשלומים שלפני שנת 2005. כמו כן כי העותרת פנתה למשיבה בבקשות חוזרות ונשנות על מנת לקבל פירוט לדרישות התשלום ולחובות הנזקפים לחובתה, אם כי העותרת לא קיבלה כל מענה לכך, על כן לא היה בידי העותרת לדעת כי דרישות תשלום אלו מתייחסות לחובות שמלפני שנת 2005, בהתאם לכך גם התשלומים שבוצעו על ידי העותרת בשלבים מאוחרים יותר לא יועדו להיזקף לאותם חובות. העותרת הוסיפה והבהירה, כי במסגרת הדיונים עמה וניהול המשא ומתן, היא לא הודתה בקיומו של החוב או בחובתה לשלמו, שכן אף עם כניסת הוועדה הממונה אחרי שנת 2006, העותרת, מסרה כי אינה יודעת מה מקור החוב, וחזרה וביקשה מהמשיבה פירוט לחוב, על מנת שתדע למה חוב זה מתייחס. כך גם כי ניהול המו"מ בין העותרת באמצעות עו"ד ראיד ותד לבין המשיבה להסדרת החובות, אינו מלמד כי העותרת הודתה בקיום החוב, שכן חוב זה המתייחס לתקופת הזמן טרם 31.12.04, נשאר תמיד במחלוקת והעותרת לא הודתה בקיומו. אף מעבר לכך, תשלומי העותרת שנעשו לאחר מועד זה, היוו תשלומים באופן שוטף לחובות בגין הארנונה אך לא היוו תשלום בגין חובות העבר. כך גם טענה העותרת כי אין להתייחס למכתב החתום על ידי נציג העותרת מיום 1.6.11, כהודאה בקיום החוב, שכן ההתחייבות המובאת במכתב, נעשתה תחת לחץ ותחת חשש של הטלת עיקולים על נכסיה של העותרת מטעם המשיבה, דבר שהיה מביא לקריסה כלכלית של העותרת.

עוד נטען על ידי העותרת כי התנהלות המשיבה, מנעה ממנה להסדיר חובה בזמן שהוכרז על-ידי משרד הפנים המבצע "מסים ומסיימים", ובכך ליהנות מהנחה בשיעור של 50% המוענקת למשלמי המס במידה וישלמו חובם באותה תקופה. שכן ולאחר שמונה למשיבה וועדה ממנוה, נדרש מהעותרת לשלם סכומים שונים, ללא פירוט עבור התשלום הנדרש, על כן ביום 28.2.07, פנתה העותרת למשיבה, באמצעות עו"ד ראיד ותד, והודיעה לה כי ההתחשבנות בין העותרת למשיבה נוגעת בחוסר בהירות, בעמימות ובחוסר דיוק, וכן התריעה כי העותרת עלולה לאבד את זכותה לסיים החוב, במידה והוא קיים, בהתאם להנחה שקבע משרד הפנים המזכה תשלומי מס בהנחה בשיעור של 50%. ביום 8.4.07 נעשתה פניה נוספת מטעם העותרת, בו היא דרשה שוב פירוט שומות הארנונה וזאת החל משנת 2000 עד לשנת 2007, אם כי גם פניה זו לא זכתה למענה. לפניה נוספת של העותרת מיום 20.5.07, לפירוט החוב על-ידי המשיבה, השיבה המשיבה, במכתב מיום 21.5.07, מבלי שפורט החוב וללא מענה ענייני. העותרת הוסיפה וטענה, כי נמנע ממנה ליהנות מהנחה שבגדר המבצע "מסים ומסיימים", עקב כך שהיא לא ידעה למי לשלם החוב באותה תקופה. כך הובהר כי במהלך שנת 2007, הוטלו עיקולים על ידי נושים שונים אצל העותרת, על כספים המגיעים למשיבה, בגין תשלומי ארנונה. עו"ד ראיד ותד, שייצג הן העותרת והן הנושים, בא במשא ומתן עם המשיבה, על מנת להביא לפתרון בשתי הסוגיות. וזאת על ידי תשלום העותרת חובות המשיבה לנושים שהטילו העקולים, ובתמורה המשיבה תמחק חובות העותרת שנוצרו בגין הארנונה והמים. המשא והמתן לא הבשיל ליד הסכם מחייב, שכן המשיבה הודיעה כי על חוב העותרת להישאר פתוח, ועליו להיסגר מול מנהל הארנונה. אולם לנוכח הטלת העיקולים אצל העותרת על כספי המשיבה, ולנוכח ניהול המשא ומתן עם המשיבה שבסופו של דבר לא הביא לתוצאות, נוצר מצב לפיו העותרת לא ידעה למי לשלם והכיצד היא תבצע זאת, ובכך נמנע מהעותרת, לשלם החוב בזמן שהוכרז על ידי משרד הפנים המבצע "מסים ומסיימים", ובהתאם ליהנות מהנחה בשיעור של 50%, המוענקת למשלמי המס במידה וישלמו חובם באותה תקופה.

מעבר לאלו, העותרת טענה כי הסדירה כל חובותיה המתייחסים לתקופה שלאחר סוף שנת 2005 עד עתה, באופן שוטף. כך נטען על-ידי העותרת, כי במהלך ניהול המו"מ שהתייחסו לעיקולים שהוטלו אצל העותרת על כספי המשיבה, הסדירה העותרת את חובה בארנונה לשנת 2006 ו-2007, ובהמשך היא שילמה הארנונה המגיעה למשיבה באופן שוטף. בהמשך ובחודש אפריל 2010, הטילה המשיבה עיקול על העותרת בגין חוב לארנונה, אם כי לטענת העותרת לא ידוע מה מקור החוב, וזאת חרף בקשותיה הנשנות של העותרת לקבל פירוט לחוב. כך ביום 26.4.10 פנה ב"כ העותרת למנהל הארנונה, וביקש ממנו להסיר העיקול באופן מיידי מחשבון הבנק של העותרת, כי זה לא ראוי לנקוט בהליך דרסטי של הטלת עיקול על חשבון הבנק של העותרת מבלי ליתן לה לטעון טענותיה לפני כן. עם זאת מכתבה של העותרת לא זכה למענה, אם כי משהגיע מנהל המבקשת לעירייה וביקש לברר הנושא, סוכם עימו כי ישלם החוב לשנה השוטפת והעיקול יבוטל, וכי תיקבע ישיבה בין הצדדים להסדרת הנושא של קיום יתרת החוב מהעבר, שלטענת העותרת אינה יודעת מה מקורו.

לנוכח כלל האמור טענה העותרת כי הליך הגביה המנהלי בו נוקטת המשיבה לגביית סך כולל של 944,363 ש"ח, בגין חיובי ארנונה ומים נעשה שלא כדין ובאופן בלתי סביר. עוד הודגש על ידי העותרת כי הליך הגביה המנהלי הינו הליך דרסטי וקיצוני בהשלכותיו וכן כי הינו החריג, עת שהכלל הוא כי על העירייה להגיש תביעה אזרחית כספית לבירור ויישוב המחלוקת בדבר טיב החוב וגובהו, וכן שהליך הגביה יבוצע על-ידי לשכת ההוצאה לפועל.

המשיבים, ביקשו לדחות העתירה המנהלית. במסגרת טענותיהם המקדמיות, נטען כי העתירה מופנית כנגד אישיות משפטית שחלפה מהעולם, שכן האישיות המשפטית הפועלת עתה בשטח, הינה עיריית באקה-ג'ת ולא עיריית באקה אלגרביה כמצוין בכתב העתירה. כך גם נטען כי אין לביהמ"ש לעניינים מנהליים סמכות עניינית לדון בעתירה שכן המדובר בעתירה המופנית כנגד הסכם הפשרה משנת 2005, ומשכך המדובר בתביעה כספית שעליה להיות נדונה במסגרת טריבונל אזרחי. המשיבה טענה בנוסף לשיהוי בהעלאת טענת העותרת לתקיפות ההסכם, שכן כבר במחצית השנייה של 2006, התנגדה הוועדה הממונה להסכם ודחתה תוקפו, מכאן שבחלוף למעלה מחמש שנים מאז נוצרה העילה לכאורה להגשתה, ועת שהעותרת לא עושה כלום לצורך השגתה על הליכי הגביה שהתייחסו לתקופה טרם 2005, הרי שחל שיהוי בהעלאת הטענה עתה. עוד נטען על ידי המשיבים, כי עתירת המבקשת לוקה בחוסר ניקיון כפיים, שכן העותרת החסירה מספר עובדות מהותיות שיש בהן השלכה ישירה על העניין: כך העתירה אינה מפרטת עם מי הושג ההסכם הנטען; כי העותרת הציגה באופן מגמתי את המו"מ שנוהל עם עו"ד ותד, שכן עו"ד ותד יצג אחרים באותו מו"מ ולא את העותרת; כי העותרת לא ציינה שקיבלה מספר של התראות טרם הנקיטה בהליך הגביה המנהלי, ולאחר שקוימו מספר ישיבות עם מנהל הגביה; שהעותרת החסירה תיעוד מפורט לגבי מהות החוב, פרטיו ומקורותיו; החסרת התחשבנות מפורטת שנערכה לפני כחודשיים בין המשיבה לעותרת ובהתאם לנתונים שבידיה של העותרת; החסרת מידע אודות הליכי גביה ועיקולים שננקטו על ידי המשיבה כנגד העותרת; וכהנה. כך גם נטען כי העותרת פעלה בחוסר תום לב מכוון, בכך שלאורך כל התקופה שעברה היא באה במשא ומתן על המשיבה וביקשה ארכות לתשלום החוב, אף על פי כן כיום היא מבקשת להיבנות מטענת ההתיישנות עקב חלוף הזמן שנגרם בגללה ובאשמתה.

לגופו של עניין, נטען כי אין מחלוקת על החוב כחוב, וכן כי המבקשת מעולם לא הגישה השגה על חיוב הארנונה או חלקה על גובה התעריף כמתבקש בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), משכך יש לראות בגובה החיוב כחיוב סופי. טענתה של המבקשת הינה כי חוב זה של הארנונה הוסדר באמצעות ההסכם, אם כי הסכם זה אינו יכול לחייב המשיבה.

נטען כי הסכם הפשרה הנטען אינו יכול לחייב המשיבה, משאין הוכחה לקיומו של ההסכם, לא הוצג ההסכם המקורי, כך גם לא פורט עם מי הוא נערך. מעבר לכך נטען כי גם אם קיים הסכם כזה, הרי שהוא אינו חוקי, שכן ההסכם לא אושר בהתאם למתבקש בחוק, על ידי מורשי חתימה מטעם העירייה (גזבר ויו"ר העירייה) וע"י החשב המלווה מטעם משרד הפנים, וזאת בהתאם לסעיפים 196 ו-203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה"). מה עוד, שלעיריית באקה-ג'ת, מונה חשב מלווה, שבהתאם לסעיף 142ג(א)(1) לפקודה הינו הסמכות היחידה שיכולה לאשר הסכם כזה, אם כי החשב המלווה הביע עמדתו לפיה הכחיש כי נעשה הסכם כזה ואם הוא נעשה אזי הדבר נעשה בלי דעתו ואישורו. כמו כן נטען, כי הסכם זה אינו מחייב, שכן המדובר בהסכם על תנאי, שהתנאי בו לא התקיים, כך הובהר כי הסכם מסוג זה היה מותנה באישור מליאת העירייה, ובהמשך בקבלת אישור שר הפנים והאוצר לשינוי חריג זה, הכול בכפוף לקיום הליך מחיקת חובות על-פי דין, וזאת כאמור בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/2001 וסעיפים 339-338 לפקודה. המשיבה הוסיפה וטענה בעניין זה, כי ההסכם הינו פעולה חריגה שלא אושרה מראש על ידי שר הפנים והאוצר, דבר המביא לבטלות ההסכם. כך גם כי הינו נוגד תקנות הציבור, ולוקה באי סבירות. עוד הוסף כי הסכם הפשרה נעשה בניגוד להוראות סעיף 7(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי). כמו כן כי הוא ניתן בהיעדר סמכות, ומהווה הפרה בוטה להתנהלות תקינה של גוף מנהלי, מכאן כי אין הוא מהווה גם הבטחה שלטונית משלא ניתן על-ידי בעל הסמכות לתת אותה. המשיבה הוסיפה וטענה כי גם אם ההסכם מחייב, הרי שהוא הופר על-ידי העותרת עצמה, שכן המבקשת התחייבה לשלם סך של 150,000 ש"ח, באמצעות 15 צ'קים שווים, אם כי 3 מאותם 15 צ'קים חזרו ולא כובדו. משכך הרי שההסכם הופר על-ידי העותרת עצמה.

מעבר לכך הודגש על-ידי המשיבה כי החוב לא התיישן. כך ככל שהחוב מתייחס לשנת 2005, הרי שטרם חלף פרק זמן העולה על שבע שנים. באשר ליתרת החוב שעד לתקופה 31.12.04, החוב לא התישן, שכן בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, נפסק מרוץ ההתיישנות, מקום בו הודה הנתבע בקיומה של זכות. כך העותרת שילמה במשך השנים, תשלומים על חשבון אותם חשבונות המתייחסים לתקופה טרם 2005, כמו כן כי במשך השנים ננקטו כנגד העותרת הליכי גביה, בגין אותם חובות. כמו כן כי במהלך כל הפגישות שקיימה העותרת עם המשיבה, העותרת לא חלקה על סכום ופרטי החוב, אלא חיפשה דרך להפחית אותו ולקבל הנחה, בהתחשב באותו הסכם. כך גם כי נציג העותרת, שלח מכתב ביום 1.6.11, לפיו הוא מתחייב להסדיר החוב, עת שהתחייבותו הייתה בלתי מסויגת ללא התנאות וללא טענת התיישנות. מכאן, כי התחייבות המבקשת להסדיר חובה, בהתאם למכתב מיום 1.6.11, וכן הפגישות שניהלה העותרת עם המשיבה, בהן היא התחייבה להסדיר חובה, כך גם תשלומה של העותרת על חשבון החוב כולל חשבון הארנונה משנת 2001, מהווה הודאה של העותרת בבטלות ההסכם, וכן כי היא מבינה את מהות החוב ומקורו. בעניין זה הובהר כי ההתראה שנשלחה לעותרת, פירטה באופן מלא את כל חובותיה של העותרת ומקורם של חובות אלה, כמו כן כי העותרת קיבלה מספר פעמים, כל אשר דרשה בעניין פירוט החוב, וכן כי לפני חודשיים נערך לבקשת העותרת חשבון מקיף ומפורט הממצה כל חיוביה החל משנת 2001 ועד לשנת 2011 כולל.

ככל שהדברים מתייחסים להנחה שהובטחה במסגרת מבצע שר הפנים "מסים ומסיימים", נטען כי מבצע זה התייחס לחובות עד לתקופה של 31.12.04, אם כך העותרת אינה יכולה לטעון לקבלת ההנחה, בעוד שהיא טענה כי הסדירה חובותיה עד לשנת 2005, במסגרת ההסכם, משהן המבצע והן ההסכם מתייחסים לאותה תקופה. מעבר לכך נטען, כי המשיבה לא מנעה מהעותרת לשלם חובותיה במסגרת המבצע, כך העותרת הייתה יכולה לנצל המבצע ולפעול בהתאם לצוו העיקול, על-ידי העברת הכספים לב"כ הזוכה בתיק ההוצל"פ שנפתח לגביית כספי המשיבה שהיו אצל העותרת, ובכך הייתה יכולה העותרת ליהנות מתנאי המבצע של חוזר המנכ"ל. למצער העותרת הייתה יכולה לשלם הסכומים שאינם שנויים במחלוקת מבחינתה ותשלום שאר הכספים השנויים במחלוקת תחת מחאה. ואולם התנהגות העותרת מלמדת, כי היא לא גילתה כל רצון לנצל המבצע שבחוזר המנכ"ל, כך חוזר המנכ"ל הרלוונטי היה בתוקף עד 28.2.07 והוארך עד 30.6.07, ואילו העותרת פנתה לעירייה באמצעות בא כוחה ב 20.5.07, כשפנייתה לא גילתה כל רצון לנצל המבצע שבחוזר המנכ"ל.

לנוכח דברים אלו, לגישת המשיבה יש לדחות העתירה ולאפשר הליך גביה הנהלי, משהליך הגביה המנהלי בא לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של המשיבה, וזאת לאחר שהעותרת הייתה לאורך כל השנים במגעים עם מחלקת הגבייה בעירייה, והיא קיבלה כל נתון ופרט שחפצה. מכאן כי אין המדובר בהליך גביה דרסטי שבא בהפתעה.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בטענות הצדדים המפורטים, מצאתי כי לא נפל פגם בהליך הגביה המנהלי שננקט על-ידי המשיבה ומשכך יש לדחות העתירה.

טרם אבהיר מסקנתי, אציין כי לא מצאתי טעם של ממש בטענות המשיבה, לפיה כתב העתירה התייחס לאישיות משפטית שחלפה מהעולם, שכן הובהר על-ידי העותרת כי ייחוס השם "עיריית באקה אלגרבייה" בכתב התביעה למשיבה 1, נבע מטעות סופר, וכי הכוונה הינה לעיריית באקה-ג'ת, כך גם כי מספר הרשות שבכתב התביעה, והמתייחס למשיבה 1 הינו המספר הנכון. מכאן כי כתב העתירה יוחס לאישיות המשפטית הנכונה.